לפעמים מותר להישאר עם שאלה- על הקורונה

בימים אלו, שעוד יזכרו וילמדו בעתיד כ"ימי מגיפת הקורונה", אני מוצא את עצמי מוטרד ולא מסכים עם שני זרמים מרכזיים במגיפת ההודעות, הסמסים, והסרטונים הנשלחים מידי דקה בדקה. מצד אחד אני חש חוסר נוחות אמיתית ואי הסכמה עם הודעות שבהן הכותב יודע בדיוק את הגורמים למגיפה, את הסיבות להופעתה, את הדרכים המדוייקות לסילוקה ולמה בדיוק הקב"ה הביא את הקורונה ולמה בדיוק התכוונו המלאכים.

ומצד שני, אני מוטרד לא פחות ממאמרים מלומדים, שלענ"ד על סף הכפירה, הטוענים שמאז ימי התנ"ך אין שום אפשרות לאדם לדעת מה אלוקים רוצה מהארץ, וש"בטח לא דרך חיידקים הקב"ה מחנך את הארץ". מישהו אפילו הגדיל וטען ש"זו רשעה מוחלטת לנסות לחשוב שלקב"ה יש משהו להגיד לנו דרך הקורונה. רשעתם של אנשים ששוכחים שאנחנו כבר לא חיים בימי אליהו הנביא".
מצד אחד זה נראה לי הזוי להתעלם מאירוע גלובלי כזה, אירוע של פעם במאה שנה ולחשוב (מתוך צדיקות ופאטליזם) ש"הקב"ה הניח עולמו לחיידקים ולנו בני האדם אין שום מקום וענין לחשוב למה זה ככה". ומצד שני זה נראה משונה לא פחות שאנחנו יכולים לנתח בקלות כל כך מהלכים אלוקיים ענקיים. עולמיים, יקומיים. ולדעת בדיוק מה הוא רוצה כי "יש איזה רלב"ד משנת ר שאומר ככה".
אז מה כן? אחד הכלים שצריך לרכוש מי שלומד ירושלמי הוא היכולת להישאר בשאלה. בירושלמי, פעמים רבות מספור, יש מצבים שבהם נשאלת שאלה חשובה ועקרונית... ונשארת ללא תשובה. בניגוד למקרים בודדים כאלו בתלמוד הבבלי. לפעמים עצם העלאת השאלה היא חשובה ולא תמיד צריך תשובה. לא תמיד יודעים הכל, וזה בסדר, כל עוד היה לך את האומץ לשאול ולדעת שבאיזה שהוא מקום יש תשובה רוחנית אלוקית לשאלה שלך.

אז אנחנו יודעים שהקב"ה מדבר אל עולמו, גם דרך מגיפות ומחלות ובטח דרך אירועים גלובלים, אנחנו יודעים שיש לזה סיבה תשובה. ומאוד רגועים גם אם אנחנו לא יודעים אותה כעת, מהיום למחר.